סדנת מדיטציה במנזר "דהרמה"
כשהגעתי לסדנת מדיטציה במרכז "דהרמה", לא ידעתי למה לצפות.
אני עושה מדיטציה כבר שנים, אבל אני עושה מדיטציה בלי שממש למדתי לעשות מדיטציה, בלי שהסבירו לי מה זאת בעצם מדיטציה.
שמעתי על גיתה, יהודית גליק, שהקדישה את כל חייה לבודהיזם ולנזירות ועל מרכז ה "דהרמה" במושב נאות גולן,
"הזהירו" אותי שאני לא באה לעשות כיף, אלא לעבוד, לתרגל, לסלק אמונות מגבילות ובהמשך בע"ה גם האושר יגיע.
ב "דהרמה" התנפצו לי כל ה"סטיגמות" על המדיציה.
"מדיטציה, זה כמו לסדר את הארון מחורף לקיץ וההיפך" אומרת גיתה.
הדימוי מתיישב לי בראש.
עושים סדר במחשבות, מוציאים מה שכבר לא משרת אותנו, מוסרים בגדים, מנערים אבק…
מה שחוויתי במנזר של גיתה היה דומה יותר לטיפול פסיכולוגי מרוכז.
עברנו תהליך. כל הקבוצה ביחד ולחוד.
כמה מוזר שבכמה שעות אנשים שהיו זרים עבורי בבוקר, הפכו להיות קרובים בצהריים,
קרובים עד כדי שאני מזדהה עם הכאב שלהם וממש מרגישה אותו.
מה האמונה המגבילה שלכם? איזו תבנית יצקו אצלכם החיים, התרבות?
אולי זאת האמונה ש"כסף לא גדל על העצים", וצריך להתאמץ כדי להתפרנס?
אולי "אני לא מספיק טוב/ה"?
גיתה השתמשה בכמה תרגילים בניהם דמיון מודרך, "ריברסינג" (לידה מחדש) נשימה מודעת, והכי אהבתי שהיא דיברה איתנו, עם כל אחד מאיתנו!
על הדברים שהוא רוצה לשנות ועל הדרך שעליו לעשות כדי שזה יקרה.
הרגשתי כאילו היא נתנה בידי מפתח לדלת שברצוני לפתוח.
חלק גדול מחייה בילתה גיתה במנזרים ואשראמים בקוריאה, ביפן, צרפת ותאילנד, ולמדה בודהיזם ובמיוחד זן בודהיזם.
"להיות נזירה זה להתנתק, להכנס לנבכי עצמך" היא אומרת,
"נכנסתי לעומק המנזרים וחשבתי שאלה החיים שאני רוצה. התחלתי להתנדב במנזר של זן המאסטר טיך נאט האן, שם אימצו אותי בחום והתחלתי תהליך של התנזרות.
אחרי 3 שנים כנזירה, הגעתי להודו לריטריט של טנטרה לבנה, שם הבנתי שתקופת הנזירות שלי הסתיימה. התרתי את הנדרים והחזרתי את הגלימה.
גיליתי שכולנו רוצים בבסיס דבר אחד: אושר ושקט נפשי.
כדי להגיע לשם יש לנו דרך לעבור, פצעים לרפא ועבודה פנימית לעשות.
לכן הקמתי את מרכז ה'דהרמה' ברמת הגולן, מנזר פרטי בו כל אחד יכול להגיע ולעבור את התהליך שמתאים לו".
"מי יתן ויהיה שקט בלבבות של כל האנשים".
הכותבת היתה אורחת המקום.
Comments
Powered by Facebook Comments