זכרונות ממלחמות
כל הסיפורים האלו עם האזעקות והמלחמות החזירו אותי לימים אחרים, לזכרונות יפים וכואבים.
נובמבר 1982, לבנון
דודי שמעון חזן ז"ל נהרג בפיגוע שנודע כ"אסון צור". רק לפני שבוע רצתי לקראתו את כל העלייה של מעלות, הוא הלך לקראתי, דודי הכל יכול, גבוה, חזק וגברי עם מדים ירוקים, זרק את הקיטבג לאדמה, הניף אותי באוויר ואחר כך נתן לי שטר של מאה שקלים לקנות ממתקים לכל ילדיי המשפחה. אני בת 8 ועדיין אין לי מושג איך ועד כמה מותו ישפיע על חיי.
כשבני משפחתי פיתחו את התמונות שהיו במצלמתו, התגלו לנו התמונות הבאות שצולמו בלבנון:
תמיד אעריץ ואוהב אותו, הוא בליבי בכל אשר אלך.
שנת 1991, סאדם חוסיין מאיים להשמיד את ישראל עם נשק כימי.
אני וחברתי אפרת, מטיילות לנו בעפולה עם תיקים מרובעים טיפשיים להפליא ובהם המסכות שלנו. למרות הכל יש איזו אופורייה באוויר. אחרי זמן מה, כמה טילים רגילים בהחלט והרבה "אזעקות שווא", אני לא דואגת בכלל, אפילו הפסקתי לסחוב איתי את התיק המרובע. יום אחד יש אזעקה ואנחנו נכנסים לחדר האטום ואבא שלי מחליט לצאת מהחדר כדי לבדוק, הוא חוזר מהר ואומר "יש ריח מוזר במרפסת, אני אומר לכם הפעם זה כימי". בטח, ידוע שכביסה רטובה זה חומר קטלני…
בין נחש צפע, נחמן שי ומזרק האטרופין היה לנו את אלוף הגימטריה הגדול מכולם, הבאבה בובה ב"זהו זה" שדאגו קבוע לעלות את מצב הרוח:
קיץ 2006
מלחמת לבנון השנייה. אזעקה. הפעוט שלי כבר מבין שצריך לרוץ לאיזה חדר כל פעם שזה קורה. אבל עכשיו הוא תקוע בתוך כסא אוכל באמצע הארוחה. אני תופסת את הכיסא כשהוא בתוכו ומרימה אותו ביחד עם הכל ישר לממ"ד. חבר של בעלי מחיפה מגיע להתארח אצלנו, כל משפחתו נסעו לחו"ל מפחד הטילים והוא נשאר בארץ בגלל העבודה. כן, לפעמים כסף יכול לפתור כמה בעיות קטנות…
חורף 2012
"רק שלא ייכנסו חיל הרגליים" מבקשים בכל פינה. "יהיה אצלנו אזעקות?" אני שואלת את בעלי "אצלנו? לא" הוא עונה. ליתר ביטחון אני מכינה כמה שמיכות בממ"ד. ברחוב העפולאי ניכרת אכזבה. אחרי שהתרגלנו לסבול ביחד עם תושבי הדרום מאותן הבעיות של פריפריות באשר הן, קצת קשה פתאום לתת להם לסחוב לבדם על גבם את המדינה כולה.
מכאן אשלח תפילה שכל חיילנו ישובו הביתה בשלום והשלווה תשוב לשכון בערינו מדרום ועד צפון.
Comments
Powered by Facebook Comments
Comments are closed.
מקסים!
20 בנובמבר 2012 at 17:49אמן – שיחזור השקט לארצינו!
לילך
20 בנובמבר 2012 at 20:08בטלוויזיה מדברים עכשיו על הפסקת אש,
אז… הלוואי שהשקט קרוב.
לבנת סדן
20 בנובמבר 2012 at 22:59לצערי, יכולתי להזדהות כאן עם כל אחד ואחד מהזכרונות שלך…
מקווה שהימים הקרובים יביאו איתם שקט ורוגע
לילך
21 בנובמבר 2012 at 9:56הלוואי שיהיה שקט אמיתי ואורך זמן. ליבי עם ילדי הדרום שכל אזעקה מקפיצה אותם,
אלו לא חיים נורמליים.
ריקי ברוך
21 בנובמבר 2012 at 15:18החזרת אותי שנים אחורה…