קורונה, חל"ת והסולטאן סולימאן
לפני שהכול התחיל חלמתי על סבתא שלי.
היא ישבה על החלון והשקיפה על הרחוב בדירה הישנה בבת ים. על אדן החלון לפניה הלך עכבר לבן הלוך ושוב. היא הסתכלה ישירות עליי ואמרה: "תתכונני!"
לא ידעתי בדיוק למה עליי להתכונן, מה בין עטלף שחור לעכבר לבן ואיך בכלל יכולתי לדעת?, אבל הלכתי לרופא שיניים לטפל בכאב שהזנחתי, ולספר להקדים את התספורת השנתית ולקוסמטיקאית שלא הלכתי כבר שנים ואפילו סחבתי את אלי לטיול בצפת ובראש פינה.
פלא שהצלחתי לדחוף את כל אלו בתוך סדר היום העייף שלי. בכל פעם שחשבתי על כל המשימות שלי בעבודה עלתה במוחי תמונה של חסיד הסוחב במעלה העיירה עגלת עץ מקרטעת ובתוכה מטען כבד. לא ידעתי שבתוך שבוע התמונה תתחלף לחסיד שהעגלה שלו השתחררה מידיו והיא דוהרת במורד העיירה והוא ספק רץ אחריה ספק רוקד במעגלים, שמח על השחרור הפתאומי, אבל חושש מתוצאותיו.
ואז, בדיוק כמו שסבתא אמרה, הגיעה הקורונה ואיתה ההוראה להישאר סגורים בבתים, חדשות עם מנין חולים והרוגים הולך ומטפס ומחנק תמידי.
כך מצאתי עצמי בבת אחת, תוך יום, עוברת ממצב של עשייה חסרת נשימה למצב של סדר יום קליל. או במילים אחרות: יצאתי לחל"ת.
בימים כתיקונם הייתי יוצאת עם חברות לקפה, מנצלת את הזמן הפנוי להנאה ובילויים, אבל כל המדינה היתה בסגר וסדר היום שלי הצטמצם לבישולים, ניקיונות לפסח ורגעי חסד של צפיה בסדרה טורקית מטופשת אך מרגשת.
עברו בי מחשבות: אולי סבתא התכוונה להכנה מסוג אחר?
אולי להכנה מנטלית? כזו שכוללת חוסן נפשי שהיה חסר לי בעליל.
ניסיון העבר לימד אותי שככל שהתעמקתי במדיטציה, ברגע האמת הייתי כמו עלה נידף וכל תורת האיזונים ברחה ממני, אבל הייתי מוכנה לנסות וגם הפעם לא יכולתי לתרץ ש"אין לי זמן", כמו כל שערי הבורסות בעולם, זמן הפך בבת אחת ממצרך יקר ערך למשהו מטופש וזניח.
פסח התקרב. פרשתי את ניקיונות החג על פני הימים. אם בעבר הייתי מנקה את כל ארונות המטבח ביום, עכשיו ניקיתי ארון אחד ביום. משאירה קצת עבודה ליהנות ממנה בהמשך.
כשהורדתי את כלי הפסח והכנסתי לניקוי במדיח, נתקלתי בכפית שנתנה לי סבתא כשביתי התחילה לאכול אוכל מוצק. היתה זו כפית כבדה, עם נוכחות. המשקל שלה נח בידי, נותן לי נחמה.
החלטתי שכשאהיה סבתא בעצמי, אקנה סט כפיות כסף ואחלק לנכדיי. דמיינתי כפיות עם חריטת פרחים יפה לאורך ידיותיהן ואיך הם יזכרו בי כשיחזיקו הכפית בידיהם הקטנות.
כל פסח אני לחוצה שלא יהיה לנו מה לאכול המסגרת כל מגבלות החג. בשנים האחרונות הרבה מסעדות הכשירו ופתחו את דלתותיהם גם בפסח, אבל אני עדיין לא הייתי רגועה.
סידרתי וניקיתי את הבית, בישלתי, עשיתי מדיטציה וגולת הכותרת של יומי היתה הסדרה "הסולטאן". ממש חיכיתי לפרקים של הסדרה המטופשת הזו עם הבדים המתנפנפים ותכשיטי הזהב. על הכל שלט הסולטאן סולימאן. היה סדר בארמון ובניגוד לחיי, הכל היה ידוע וכל אדם ידע את מקומו בהיררכיה של האימפריה העות'מאנית.
ואז, יום אחד, רגע לפני שאני מצטרפת להרמון, קראו לי לחזור לעבודה 🙂
Comments
Powered by Facebook Comments